כשמנהיג או ראש מדינה מתחבא, נמלט או נכנס לבונקר, משקף המעשה באופן מובהק פחד מפני אויב או המון. זו ללא ספק פעולת אל־חזור אשר משקפת בושה, כלימה ואובדן עשתונותיו של המבצע. סינואר עשה זאת, נסראללה עשה זאת; ועכשיו הצטרף נתניהו לשורת המנהיגים המבישים, בעוד שהוא הגדיל לעשות בתזמון ההיעלמות ביום החשוב ביותר לעם ישראל – יום העצמאות; והשאלות חייבות להישאל:
האם נתניהו מזהה את אובדן העצמאות?
האם הוא יודע משהו שאנחנו לא מודעים אליו?
האם ראש המדינה הוא רופס, פוחד, מיואש, חולה; או אולי כל התשובות נכונות?

סינוואר מהחמאס מזמן בגדר נעלם אי שם במנהרה ברפיח; נסראללה מהחיזבאללה שוכן כבר שנים בבונקר בביירות; וביבי נתניהו איננו, כנראה בבונקר בירושלים, בקיסריה או אלוהים יודע איפה.

יום העצמאות ה־76 למדינת ישראל היה שונה וקשה במיוחד, והציף את הקושי להיות ישראלי על רקע המציאות הבלתי הגיונית, שהמוקד שלה נעוץ ב־7 באוקטובר, אבל הרקע לקושי התעורר הרבה קודם לכן, שנים רבות לאחור.
הביטויים למצבה המעורער של האומה מהדהדים בכל צומת ברחבי המדינה, ובימים האחרונים זלגו גם אל טקסי יום הזיכרון ואל בתי העלמין הצבאיים, כששרים בממשלה התקבלו בקריאות בוז, שבר וכעס; והשיא התרחש בטקס יום העצמאות שהזכיר מעמד מביך מצפון קוריאה – טקס שמוקלט מראש, מהונדס, ללא קהל וללא רגש.

הפער בין העם לבין המנהיגות בולט בחריפותו; כשמצד אחד נחשפים סיפורי גבורתם של אזרחים שמייצגים את כל הטוב, החינוך, ההתיישבות והגבורה; ומצד שני צורמת עליבות הנפש של ההנהגה הכושלת, החולה והנעדרת.
עניין זה אינו פוסח על ההנהגה הביטחונית; ולמרות שרובם ככולם אנשים חכמים ואמיצים: הרמטכ"ל, ראש השב"כ ואלופי צה"ל, גם הם נוהגים כמי שכשלו, ומתנהלים כאילו 'קוף שחור' יושב על כתפם. שיקול הדעת שלהם, על יכולותיהם הגבוהות, נתון יום־יום בסימן שאלה. במצב הזה נותרת שאלה פתוחה בקרב הציבור, שאינו סמוך ובטוח האם ההנהגה הביטחונית אכן מקבלת את ההחלטות הטובות ביותר.

ההנהגה הפוליטית נכשלת כישלון חרוץ מדי יום, והעדויות לכך פזורות בכל בית ישראלי. החטופים בעזה – 132 מבוגרים, נשים, צעירים, ילד ותינוק נמצאים שם; ואין מחליט, אין מתווה ברור למלחמה, בעוד שהם מסיימים את חייהם שם. אנשי התיישבות ומעש, חיילות וחיילים – תקועים שם וכאן; ואין מי שמחליט על כלום. המון שאלות מעשיות עומדות באוויר למעלה משבעה חודשים: מה יהיה בעזה? מה יהיה מחר? מה יהיה? מה המדיניות ומהו הצעד הבא בנושא המפונים מהצפון ומהדרום? האם הם יחזרו אי פעם לביתם? האם המשמעות הרחבה למצב היא נטישת שדותיהם ותביא לכך שהחיטה לא תצמח שוב?

כדי שהמצב ישתנה חייבת להתרחש מהפכה פוליטית וביטחונית מיד. מכיוון שהחוק קבע 90 יום לבחירות חדשות, חייבת הכנסת לחוקק את חוק הבחירות, כבר אתמול. אין מנוס. ח י י ב י ם!
מושב הכנסת יפתח בעוד מספר ימים, ואלה הצעדים שיש לנקוט בהם לאלתר:

  1. גנץ ואיזנקוט יתפטרו מהממשלה.
  2. הרכב הממשלה ישתנה, ובן גביר וסמוטריץ יצטרפו לקבינט המלחמה.
  3. הרמטכ"ל, אלוף פיקוד דרום, ראש אמ"ץ, מפקד 8200 ועוד מפקדים שאחראים על אסון ה־7 באוקטבור יתפטרו מתפקידם.
  4. ראש השב"כ יתפטר מתפקידו.
  5. הפגנות בכל הארץ להתפטרותה של הממשלה ולהתפטרותו של ראש הממשלה.
  6. ההסתדרות תשבית את המשק עד לקביעת תאריך לבחירות, תוך 90 יום.
  7. חסימת כבישים וצירים מרכזיים ושביתת שבת ליד הכנסת בירושלים.
  8. האופוזיציה עם גנץ וסער יגישו הצעת חוק לפיזור הכנסת.
  9. פיזור הכנסת.

זו התוכנית, שחור על גבי לבן, בשקיפות מלאה והכרחית. השלבים הללו חייבים להתקיים במלואם; כשכל היתר ממילא מחכה ויחכה עוד קמעה עד להסדרת שורות ההנהגה.

אין מי שיעשה את העבודה. חייבים לקחת יוזמה. חייבים להתקדם. חייבים להתחיל לפעול מיד.